בתי המשפט
1
פ 000470/04
בבית המשפט המחוזי בירושלים
לפני: כבוד השופט אהרן פרקש
מדינת ישראל
בעניין:
המאשימה
ע"י ב"כ עו"ד רונן יצחק – מפרקליטות מחוז ירושלים
נ ג ד
חיימוב איגור
הנאשם
ע"י ב"כ עו"ד אשר ארבל
הכרעת דין
הנני מזכה את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
כתב אישום ותשובת הנאשם
51293711. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המאשימו בהריגה, עבירה על פי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ובאי ציות לרמזור אדום, עבירה לפי תקנה 64(ה) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.
2. בפרק העובדתי של כתב האישום נאמר, כי ביום 1.3.04, סמוך לשעה 12:30, נסע הנאשם בדרך חיים בר-לב, בירושלים, מדרום לצפון. באזור זה ישנם מספר נתיבים לכל כיוון, המופרדים באמצעות שטחי הפרדה בנויים. לרוחב הכביש מעברי חצייה מרומזרים.
בעת נסיעת הנאשם עמדה קבוצת נערים, תלמידים בבית ספר סמוך, על שטח הפרדה בנוי במעבר החצייה השלישי מכיוון מערב למזרח, לאחר שכבר חצתה שני מעברי חצייה, בצומת שדרות חיים בר-לב דרך גבעת התחמושת (להלן: "הצומת").
באותה עת, בהגיע הנאשם לצומת, דלק אור אדום ברמזור בכיוון נסיעתו, ואילו לנערים דלק האור הירוק והם החלו לחצות את הכביש.נ
הנאשם, על אף ששדה הראיה עם כיוון נסיעתו הוא כ – 110 מ' לפנים, המשיך בנסיעה, בנתיב השמאלי מבין שניים, במהירות של 60-70 קמ"ש, וחצה את הצומת באור אדום. כתוצאה מכך פגע הרכב באהדיב חאלד, שחצה את מעבר החצייה וגרם לפציעתו באורח קשה, וכעבור שמונה ימים נפטר בבית החולים מפצעיו.
3. בתשובתו לכתב האישום, באמצעות בא-כוחו, הודה הנאשם כי נהג במקום, אולם כפר בכך שנכנס לצומת באור אדום.ב
לגירסתו, בעת שחלף על פני מעבר החצייה נדחף הנער (להלן: "חאלד" או "המנוח") אל צד רכבו והוטח משם. עוד הוסיף, כי מהירות הנסיעה המיוחסת לנאשם בכתב האישום הינה השערה שעלתה מפי הנאשם בחקירתו במשטרה, ולא על סמך מדידה או הערכה כפועל יוצא של סימנים במקום.
המחלוקת בין הצדדים
4. למדנו כי המחלוקת בין הצדדים ממוקדת לשאלה – האם נפגע המנוח בשעה שביקש לחצות את מעבר החצייה באור ירוק והנאשם נסע באור אדום, או שמא הנאשם נסע באור ירוק והמנוח נדחף לכביש ונפגע מרכבו של הנאשם. אין חולק, כי המנוח פגע ברכבו של הנאשם מצידו השמאלי – הקדמי של הרכב.
תמצית העדויות מטעם הצדדים
5. מטעם המאשימה העידו שלושה נערים שהיו עם המנוח בעת התאונה, מנהל בית הספר בו לומדים הנערים, בוחן תנועה שגבה הודעות מהנאשם וכן אנשי מקצוע מטעם עיריית ירושלים לעניין תפקוד הרמזורים במקום.ו
6. ע/ת 1 – רמי טאהה – העיד, כי הינו חברו של המנוח והיה עימו בעת שסיימו לימודים באותו יום והיו בדרכם הביתה. מידי יום הם נוהגים לחצות את הכביש, בדרכם לבית הספר וממנו, והספיקו לחצות שני נתיבי נסיעה מצפון לדרום המיועדים לכלי רכב וכן שני נתיבים שנועדו לתחבורה ציבורית.
משהגיעו למעבר החצייה השלישי, דלק האור האדום להולכי הרגל ועל כן המתינה קבוצת הנערים במקום. על פי עדותו הוא שוחח עם המנוח שעמד לימינו ועם שניים מחבריו שהיו מאחוריהם, ומשהתחלף האור להולכי הרגל לצבע ירוק, החל המנוח לחצות את הכביש ראשון, הספיק לעבור כמטר ואז פגע בו הנאשם. לדבריו, הוא ראה את הרכב מגיע אך לא הספיק לומר למנוח משהו והרכב פגע בו והעיפו. עוד הוסיף, כי אף אחד לא דחף את חאלד והוא אף לא ראה מישהו שדחף את המנוח ולו היה רואה היה מספר על כך.
על פי עדותו, כתוצאה מהפגיעה עף המנוח קדימה ומעט שמאלה, תחילה הגיעו למקום שוטרי מג"ב ולאחר מכן הגיע אמבולנס שפינה את הנפגע לבית חולים.
7. ע/ת 2 – מוחמד מסוודה – העיד, כי אף הוא היה בחבורת הנערים שיצאו מלימודים בבית הספר. כאשר הגיעו למעבר החצייה האמור הספיק לחצות עם עוד שניים מחבריו את הכביש והמתין מעברו השני בשעה שהמנוח וקבוצה נוספת עמדו כיוון שהרמזור להולכי הרגל היה אדום.
על פי עדותו, הביט לכיוון המנוח וחבריו מצידו השני של הכביש וכאשר החל המנוח לחצות את הכביש היה למנוח אור ירוק וכל הרכבים בנתיב הקרוב אל העד נעצרו, שכן בכיוון נסיעתם היה אור אדום, וזאת ראה במו-עיניו. אף העד הזה שלל את האפשרות כי חאלד נדחף לכביש, שכן, לדבריו, חברים לא דוחפים האחד את השני על הכביש.
8. ע/ת 3 – מהראן אבו שקרא – אף הוא חברו של המנוח, העיד, כי משהגיעו למעבר החצייה המדובר המתינו באי התנועה כיוון שהיה אור אדום, ושוחח עם חבריו. חאלד היה לפניו, משמאל, במרחק של כ-3 מ'. לדבריו, משהתחלף הרמזור להולכי רגל לצבע ירוק, הספיקו שלושה מחבריו לחצות את הכביש ואז ירד חאלד לכביש והגיע רכב שנסע במהירות ופגעה בו וראשו של חאלד פגע בזכוכית. העד הוסיף, כי בינו לבין חאלד היו תלמידים נוספים שכן המדובר בכיתה שלמה שחצתה את הכביש (פר' עמ' 29 ש' 28-29). אף עד זה הכחיש כי מישהו דחף את חאלד מאחור.נ
9. מנהל בית הספר העיד, כי מידי יום יוצאים מורים לצומת על מנת להשגיח שהתלמידים לא יחצו את הכביש באור אדום, והיה וקורה מקרה שכזה מוזמנים הוריו של התלמיד לשיחה. דברים דומים העידו גם התלמידים.ב
10. גב' אולגה אידלמן, מהנדסת תנועה ממרכז ניהול התנועה בעיריית ירושלים, העידה, כי הרמזור המדובר הוא חלק מגל ירוק של הנוסעים בכביש מדרום לצפון, וכי על פי הפרוגרמה של הרמזור (ת/4), ישנו זמן השהייה של 4 שניות בין סיום האור הירוק לרכב לבין תחילת האור הירוק להולכי רגל (פר' עמ' 37 ש' 2). לנושא זה ראה גם עדותו של מנהל מדור רמזורים בעיריית ירושלים (שם, עמ' 42 ש' 6 ואילך).
11. העדה גב' ברזאני סיגל עובדת במרכז הניהול של בקרת הרמזורים בעיריית ירושלים. על פי עדותה כל הרמזורים בירושלים עובדים על פי בקרה ממוחשבת ואם נגרמת תקלה ברמזור כלשהו מופיע הדבר במחשב. ברמזור המדובר לא הייתה כל תקלה ביום התאונה.ו
12. בוחן התנועה, רס"ר יהודה כהן, שחזר את התאונה עם הנאשם, ערך תרשים, דו"ח, צילומים, וגבה שתי הודעות מהנאשם. על פי עדותו, המבוססת על המסמכים שהגיש, המנוח שבא מצד שמאל של הרכב פגע ברכב שהיה בתנועה ישרה קדימה. הפגיעה ברכבו של הנאשם לא הייתה בחזית הרכב, אלא בדופן השמאלי, בכנף מעל לגלגל השמאלי הקדמי, וכן נפגעה המראה השמאלית והשמשה הקדמית.
על פי הדו"ח שערך הבוחן, מנתונים שנמסרו לו על ידי הנאשם, כאשר הבחין בהולך הרגל על מעבר החצייה, ביחס למהירות תגובת נהג, הייתה התאונה בלתי נמנעת (ת/9).
13. הנאשם, בעדותו בבית המשפט, חזר על עיקרי ההודעות שמסר בחקירתו במשטרה, כי נסע במהירות של כ – 60-70 קמ"ש בהילוך רביעי, כאשר לפניו אור ירוק, ראה קבוצת ילדים גדולה, כ – 13-14 ילדים, בצומת, וכאשר התקרב ראה כף יד שדוחפת את הולך הרגל אל הכביש.
הנאשם הוסיף, כי רק כאשר ראה את המנוח נדחף אליו, בלם את רכבו ולא לפני כן (פר' מיום 27.3.05 עמ' 6 ש' 1 ואילך). כן הוסיף, כי לפני שאירעה התאונה לא חצו שלושה ילדים את הצומת, והוא זה שנסע באור ירוק (שם, שם, ש' 24-25).
תמצית טיעוני הצדדים
14. ב"כ המאשימה טען, כי יש לאמץ את עדותם של שלושת חבריו של המנוח שהעידו, כי המנוח החל בחציית מעבר החצייה בהליכה, לא בריצה ולא בדחיפה, בשעה שדלק אור ירוק ברמזור להולכי הרגל, ולפיכך בכיוון נסיעת הנאשם דלק האור האדום לפחות שתי שניות. לשיטתו, אין לקבל גירסת הנאשם לעניין הדחיפה, שכן, לאור המספר הרב של התלמידים שעמדו על אי התנועה וביקשו לחצות את הכביש, לא ייתכן, כי הנאשם ראה את כף היד שהושטה על מנת לדחוף את המנוח. נושא הדחיפה גם אינו הגיוני ואינו סביר, שכן במעברי החצייה ניצבים המורים של בית הספר, על פי עדות התלמידים והמנהל, שתפקידם להרתיע אותם מלעשות כן, ובנושא שכזה אין מתבדחים. כן ציין, כי על פי עדות המנהל מזה כ – 19 שנים לא היו תאונות במקום על אף שהתלמידים הרבים חוצים מידי יום את הכביש במקום.
לעניין מסקנות בוחן התנועה נטען, כי הממצאים נערכו על פי הנתונים שמסר הנאשם, ולפיכך נותרו מסקנותיו תלויות את גירסתו של מי מהצדדים יש לאמץ.
אשר לגירסת הנאשם, טוען ב"כ המאשימה, כי נושא הדחיפה נאמר בוודאות על ידי הנאשם רק 28 ימים לאחר התאונה. נוסף לכך עדותו של הנאשם כי ראה את כף היד הדוחפת מקו מעבר החצייה, אינה הגיונית. לשיטתו, אם אומנם ראה הנאשם את הדחיפה כאשר היה על קו מעבר החצייה, כי אז בחישוב הזמן שלקח עד הגעתו של המנוח לדופן הרכב ובמהירות הנסיעה בה נסע הנאשם, היה הרכב חולף על פני המנוח הנדחף ולא היה פוגע בו.
עוד נטען, כי על פי חישוב שעשה, ברור, כי הנאשם נסע באור אדום בכיוון נסיעתו, שאם לא כן, על פי כל הנתונים, של מהירות הנסיעה, השניות בהן מתחלף האור ברמזור, ההשהיה לקבלת אור ירוק להולכי רגל, היה על הנאשם לחלוף על פני הרמזור ומעבר החצייה ולא לפגוע בהולך הרגל, ומשנפגע הולך הרגל משמע, כי האור האדום בכיוון נסיעת הנאשם דלק זה מזמן.
15. ב"כ הנאשם ביקש לזכות את הנאשם מעבירת ההריגה בה הואשם, והוסיף, כי היה ולא תתקבל גירסתו של הנאשם, כי אז ניתן להרשיעו לכל היותר בעבירה של גרם מוות ברשלנות.
ב"כ הנאשם מבקש לאמץ את מסקנותיו של בוחן התנועה, כי התאונה הייתה בלתי נמנעת, עם זאת מבקר הוא את מחדלי המשטרה בכך שלא גבתה עדויות משל 20-30 הנערים שהיו במקום והיו עדי ראייה לתאונה.
כן מפנה הוא לכך, שלא זומנו להעיד אותם 3 נערים שחצו את הרמזור לפני המנוח כגירסת העד מסוודה. לשיטתו, היה על בוחן התנועה לזמן את העדים למקום התאונה ולערוך שיחזור אף עימהם כפי שעשה עם הנאשם.
עוד ציין ב"כ הנאשם את הסתירות שבדברי עדי הראייה מטעם המאשימה, כאשר בעבירה המיוחסת לנאשם לא היה מקום שתתהווה סתירה שכזו.
עוד נטען, כי אילו היה הנאשם חוצה את הצומת באור אדום, היה מתנגש בכלי רכב בכביש החוצה את הצומת ולא הייתה כל עדות להתנגשות שכזו.
הסניגור המלומד היפנה לדו"ח הפעולה, שנערך על ידי השוטר שהגיע למקום התאונה, דקות לאחר התאונה, ושם כבר נרשמה גירסתו של הנאשם כי הנפגע נדחף, ולא כדברי ב"כ המאשימה, כי גירסה זו נמסרה רק לאחר 28 ימים, ויש לאמץ את גירסת הנאשם.
דיון ומסקנות
16. מהעדויות הכוללות ניתן להסיק, כי התאונה אירעה בשעה שתלמידי בית הספר חוזרים לבתיהם ועשרות מהם היו על מעברי החצייה בצומת הנזכרת ולמעלה מעשרה תלמידים היו על אי-התנועה הסמוך למקום בו נפגע המנוח.
על פי עדות עדי התביעה הרלוונטיים, ולמעשה לא הייתה מחלוקת על כך, אני קובע כי הרמזורים ותיפקודם היה תקין (כן ראה בהודעת נאשם ת/11 ש' 37). כן יש לקבוע כי התאונה אירעה באור יום, ראות טובה וכביש יבש ותקין (ראה בהודעת הנאשם ת/11 ש' 36). עם זאת, לאחר שעיינתי ושבתי ועיינתי בעדותם של חבריו של המנוח ובעדותו של הנאשם ובמוצגים שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה, כאמור, כי יש לזכות את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו.
מסקנתי זו מבוססת, בין השאר, על הסתירות שנמצאו בעדויות חבריו של המנוח, והקושי לסמוך עליהם בלבד, על דבריו של הנאשם סמוך לאחר התאונה ועד היום ועל היגיון והסתברות. אבהיר.
17. העד אבו-שקרא, שניצב מאחורי המנוח והעד טאהה, העיד, כי לאחר שהתחלף האור להולכי הרגל לירוק הספיקו שלושה מחבריהם לחצות את הכביש, ומשירד המנוח לכביש, באותו מחזור של ירוק להולכי הרגל, נפגע. עדות זו סותרת לחלוטין את דבריו של העד טאהה שהעיד, כאמור, כי הוא והמנוח היו הראשונים שהמתינו לחצייה, והמנוח היה הראשון שירד למעבר החצייה כדי לחצותו, וכאשר כל שאר התלמידים נותרו לעמוד על אי-התנועה. לפיכך, הכיצד זה ומניין זה צצו להם שלושה מחבריהם שחצו את הכביש לפני המנוח באותו גל ירוק להולכי הרגל? לכך יש להוסיף, כי לעדותו של אבו-שקרא, כי שלושה חצו את הכביש קודם שביקש המנוח לרדת לכביש, לא נמצאו תימוכין כלשהם, לא בדברי שני העדים האחרים – טאהה ומסוודה – ולא בדברי הנאשם, מה גם, שאם אכן כך היה, והנאשם נסע באור אדום, כנטען, קרוב לוודאי שהנאשם היה פוגע בהם, כפי שמוסכם על הכל. מכאן עולה המסקנה המתבקשת כי האור ברמזור בטרם רדתו של המנוח לכביש לא היה ירוק לאורך זמן, אם בכלל, וכי המנוח היה הראשון שביקש לחצות את הכביש. אם אומנם חצו שלושה קודם, עשו זאת בגל הירוק הקודם, וכנראה הכוונה למסוודה וחבריו שחצו קודם לכן. זאת ועוד. העד העיד כי עמד מאחור במרחק של כ – 3 מטרים מהקו הקדמי, שם עמדו המנוח וטאהה, ועוד רבים מבני כיתתו. לשיטתי, לא יכול היה לראות את צבע האור ברמזור, או אם מאן דהוא, מאלו מחבריו שהיו לפניו, לא דחף את המנוח אל הכביש. לפיכך לא אוכל לסמוך על דבריו של העד אבו-שקרא.נ
18. העד מסוודה העיד, כי צפה בתאונה מעברו השני של הכביש, לאחר שכבר הספיק לחצות את הכביש בגל הירוק הקודם. עד זה העיד, כי המתין לחבריו שנותרו מהעבר האחר של מעבר החצייה, וכי ראה את המנוח יורד אל מעבר החצייה ובאותה שעה עצרו כלי רכב בנתיב הימני מבין שניים, הסמוך למקום עומדו. לעדות זו, כי כלי רכב עצרו בנתיב הימני, לא נמצאו כל תימוכין, לא מפי העד טאהה, לא מפי העד אבו-שקרא, לא מפי הנאשם ולא מעדי ראייה אחרים שהיו במקום שמהם לא נגבתה הודעה ולא זומנו למתן עדות. לכאורה, אם אומנם עצרו כלי רכב בנתיב הימני ונהגיהם ראו את התאונה בה נפגע המנוח ונזרק קדימה למרחק של מספר מטרים, היו הנהגים עוצרים ולא ממשיכים בנסיעתם ומנסים להושיט עזרה, ופרטיהם היו נרשמים והיו מוסרים הודעה. ואולם, כאמור, אין כל עדות של נהג שכזה, ואף לא נעשה ניסיון לאתר עדים כאלה (עדות הבוחן, פר' עמ' 55, ש' 17-20). לכאורה, אם לא הייתה עדותו של מסוודה עדות יחידה יכול והדבר היה מחזק את המסקנה המתבקשת, כי כלי הרכב בנתיב הימני עצרו עקב האור האדום בכיוון נסיעתם ואילו הנאשם לא עשה כן, אולם כאמור לא נמצאה לה עדות תומכת מעדים נוספים ועליה בלבד לא אוכל לסמוך. זאת גם מהטעם שהעיד, כי ראה הן את האור הירוק להולכי רגל, בשעה שהמנוח ירד לכביש, והן את האור האדום למכוניות בכיוון נסיעתו של הנאשם, ואילו בוחן התנועה העיד, כי לא ניתן להבחין בשניים יחדיו (פר' עמ' 56, ש' 19-22). וגם זאת. העד שעמד מעברו השני של הכביש, גם לא יכול לשלול את גירסתו של הנהג כי אחד מחבריו של המנוח שעמד בסמוך אליו דחפו ובכך גרם לפגיעה בו.ב
ודוק. אם לכאורה היה יכול להשתמע מעדותו של אבו-שקרא כי כלי הרכב עצרו בנתיב השני, שכן שלושה מחבריו הספיקו לחצות את הכביש, אין לסמוך על כך, כמפורט לעיל, שכן את חציית השלושה ראה רק הוא ואפילו חברו שעמד לפניו – טאהה או חברו שעמד מנגד – מסוודה – לא תמכו בעדותו זו.
19. נותרנו עם גירסתו של הנאשם על כך כי ראה דחיפה, ועם עדותו של טאהה, כי לא הייתה דחיפה. גם על עדותו של טאהה בלבד לא אוכל לסמוך, שכן עמד הוא, על פי עדותו, בסמוך למנוח ובקו אחד עימו, תוך שהשניים שוחחו עם חבריהם מאחור, ואם אומנם המנוח נדחף מאחור, כפי שמעיד הנאשם, לא יכול היה לראות זאת.
צא וראה: כל דברינו עד כה מתבססים ועולים מתוך העדויות עצמם וודאי שהיו נהירים גם לחוקרי המשטרה, ולפיכך, נשאלת השאלה, מדוע זה לא ביקשו לזמן לחקירה נערים נוספים, מבין העשרות שהיו נוכחים במקום, אשר יכלו להטיל אור ולהפריך את הספקות שהובאו כאן.
זאת ועוד. גם אם אקבל דברי חבריו של המנוח והמנהל, כי בצומת נהגו לשהות מורים על מנת למנוע מעשי דחיפה וכיוצא בזה, לא נמסרה כל עדות, כי באי התנועה הזה, שבו עמד המנוח לפני הפגיעה בו, נכח מורה, ולפיכך אין להוציא מכלל אפשרות כי המנוח אכן נדחף כגירסת הנאשם. יש להוסיף, כי נוכחותם של מורים בצומת לא מונעת מהתלמידים אף לחצות את הצומת באור אדום, כפי שהעיד המנהל, כי כ-10 תלמידים חצו את הצומת באור אדום יום לפני מתן עדותו בבית המשפט (פר' עמ' 33, ש' 20-21), ומי יבטיחנו מעבר לכל ספק סביר, כי באותו יום המנוח לא נדחף על ידי אחד מהעומדים מאחוריו כגירסת הנאשם?! .
לכאורה, יכולנו לסיים נימוקינו בשלב זה, אולם אבחן נתונים נוספים שהיו לפניי.
20. גירסת הנאשם הייתה עקבית לאורך כל הדרך. מעיון בדו"ח הפעולה, שנערך על ידי שוטר שהגיע למקום בסמוך לאחר התרחשותה (ת/6), אירעה התאונה בשעה 12:10 לערך, והשוטר הגיע למקום בשעה 12:25, בדיוק בשעה שהנפגע פונה מהמקום על ידי מד"א. עדיין תחת רושם הפגיעה באורח קשה בהולך הרגל נרשם בדו"ח הפעולה כי: "לטענת הנהג הנער כבן 16 נדחף לכביש" (ההדגשה שלי – א.פ.). ובמקביל נרשמת תגובת הנערים כי הנהג נסע באור אדום.
כבר בשלב זה אין הנאשם טוען טענות אחרות, כגון שניסה לבלום ולא הצליח, או לא ראה את הרמזור, ועוד, אלא כי הנער נדחף לכביש. כשעה לאחר מכן, בהודעה שגובה ממנו בוחן התנועה, מוסר הנאשם כדברים אלו (ת/11 – ש' 16 ואילך):
"אני נסעתי במהירות נסיעה של כ – 60-70 קמ"ש מהירות מותרת בקטע הכביש 70 קמ"ש ונסעתי בהילוך רביעי מתוך חמישה הילוכים תוך כדי נסיעה לפני עמדו על שטח ההפרדה קבוצה של ילדים.
בשלב זה הייתי כ – 50 מטר. מהר[מזור]. בצומת רמזור שפעל תקין והאור ברמזור עם כיוון נסיעתי דלק ירוק ואז שהייתי קרוב מאוד למעבר החצייה כ – 1 מטר מלפני המעבר חצייה הילד התפרץ לכביש לפי דעתי דחפו אותו הילדים שעמדו לכביש או שרצה לברוח מהם…".
ובהמשך (שם, ש' 27 ואילך):
"ה"ר חצה משמאל לימין ביחס לכיוון נסיעתי הספיק לחצות 1.40 מטר כמו שהצבעתי לך בקצב מהיר מאוד או דחיפה או ריצה מהירה".
בהודעה נוספת, מיום 28.3.04, לאחר שהודע לנאשם כי הולך הרגל נפטר מוסיף הנאשם דברים אלו (ת/12, ש' 15 ואילך):
"אני רוצה להוסיף להודעה כי לאחר מחשבה אני בטוח שה"ר נדחף לכביש ע"י אחד הילדים כי אני ראיתי יד של אדם שאני לא יכול לזהות, לא יודע מה לבש, אבל ראיתי יד שנדחפת קדימה. אני ראיתי בוודאות שהיד דחפה את ה"ר לכביש ואני בטוח שמשהו דחף את ה"ר לכביש".
(כל ההדגשות שלי – א.פ.).
הנאשם נשאל הן על ידי הבוחן והן בחקירתו בבית המשפט, מדוע זה לא מסר כבר בסמוך לאחר התאונה (ת/6) ובהודעה הראשונה (ת/11) כי ראה יד דוחפת את הולך הרגל, והשיב כי לא היה בטוח בכך ואילו לאחר מכן היה בטוח.
לאחר שראיתי את הנאשם על דוכן העדים והתרשמתי ממנו, הנני נותן אמון בדבריו. גירסתו הראשונית, דקות מספר לאחר הפגיעה בהולך הרגל, הייתה כי הנער נדחף, ובגירסה זו עקרונית, דבק לאורך כל הדרך. אכן, בהודעה שמסר בשעה מאוחרת יותר לאחר התאונה (ת/11), העלה את האפשרות, כי הנער רצה לברוח מחבריו, או שהחל ללכת בקצב מהיר, אולם נותר בעמדתו העקרונית כי המנוח נדחף. לטעמי, ניתן לאמץ גירסתו של הנהג, שכן משחלפו הימים והוא ניסה לשחזר במוחו את התאונה, הגיע למסקנה, כי ראה יד דוחפת את המנוח.
צא וראה: על פי המפורט בחוות דעתו של הבוחן התנועה (ת/9 – בעמוד האחרון), כיוון שהמנוח נפגע כשהיה 1.4 מטר במעבר החצייה, היה הנאשם במרחק של 7.8 מ' ממנו במהירות נסיעה של כ-60 קמ"ש. ואם היה רק כ – 1 מטר בתוך מעבר החצייה כעדות חבריו, או שנסע במהירות נמוכה יותר, ולו במעט, כי אז הבחין בו הנאשם ממרחק קטן יותר, ויש בכך כדי לחזק את גירסת הנאשם כי הבחין בכך רק כאשר היה סמוך מאוד למעבר החצייה. במהירות נסיעה שכזו וממרחק שכזה לא יכול היה הנאשם לבלום. זו גם מסקנת הבוחן. הדעת נותנת, כי אילו היה הנאשם במרחק גדול יותר מהמנוח בשעה שהבחין כי נדחף, כי אז היה מתחיל לבלום בלימת חירום והיו נותרים סימנים לכך על הכביש, אולם לא נותרו כל סימנים. משמע, כי הנאשם אכן הבחין בהולך הרגל בשעה שכבר לא הספיק לבלום, אפילו לא בלימת חרום. ושמא תמצי לומר כי המסקנה המתבקשת מכך, היא, כדברי ב"כ המאשימה, כי הנאשם חצה כבר באור אדום את הרמזור, נבחן טענה זו.
מעדותה של גב' אידלמן, מהנדסת התנועה בעיריית ירושלים (פר' עמ' 37 ש' 2-3), ומעדותו של מנהל מדור הרמזורים בעיריית ירושלים (שם, עמ' 42, ש' 6-17), עולה, כי הגל הירוק לנהגי הרכב מסתיים בשלוש שניות של הבהוב הרמזור הירוק, לאחר מכן שלוש שניות של אור צהוב ברמזור ועוד שניה אחת של אדום גם לכלי רכב וגם להולכי הרגל (המכונה "זמן פינוי"), היינו, סך הכל 4 שניות (מהשניה ה-37 עד השניה ה-41, שם,שם).
על פי חישוב של בוחן התנועה (ת/9-עמוד אחרון), במהירות נסיעה של 60 קמ"ש, חולף הרכב על פני 16.6 מ', בשניה אחת, ובמשך 4 שניות (3 שניות צהוב ועוד שניה של זמן פינוי) עובר הרכב 66.4 מטרים.
כפי שהתרשמתי מהנאשם לא אוכל לקבוע, מעל לכל ספק סביר, כי עבר את המרחק הזה, פגע במנוח והכל מבלי להאט את מהירות הנסיעה, כאשר ממרחק שכזה כבר יכול היה להבחין באור הצהוב ברמזור. על אחת כמה וכמה לא אוכל לקבוע שאם ראה את האור הירוק המהבהב במשך 3 שניות ולאחר מכן 3 שניות של האור הצהוב ושניית הפינוי, סך הכל 7 שניות, היה עליו לחלוף על פני כ – 116.2 מטר, וזאת מבלי להאט את הנסיעה ולבלום לפני הרמזור.
על פי הודעתו במשטרה (ת/11 ש' 20), היה במרחק של כ – 50 מטר מהרמזור, שם דלק האור הירוק בכיוון נסיעתו. במהירות בה נסע יכול היה לחלוף על פני הצומת לכל היותר באור צהוב ובוודאי שלא באדום.
21. לנימוקים האמורים מצטרף נימוק נוסף. לאחר שהנאשם פגע במנוח, בלא שנותרו כל סימני בלימה על הכביש, המשיך בנסיעה עד לעצירת הרכב. אם אומנם פגע בהולך הרגל בשעה שבכיוון נסיעתו היה אדום, על פי הפרוגרמה, בדרך החוצה את כיוון נסיעתו היה ירוק לכלי הרכב, והיה מקום לחשוב על כי היה מתנגש ברכב אחר בדרך החוצה (עדות הבוחן, פר' עמ' 55, ש' 15-16), או שהמנוח היה נפגע בפעם נוספת מרכב חוצה שכן הועף לכיוון ההוא. לא הובאה כל ראיה לתאונה שכזו או אף לחשש לפגיעה שכזו. אכן יכול ותישמע טענה כי באותן שניות לא נסעו כלי רכב בדרך חוצה, אולם, על פי העדויות, המדובר בצומת עם מספר רב של נתיבים ועם מכוניות שחוצות אותו, כפי שניתן להתרשם מהתצלומים שערך בוחן התנועה (ת/7).
22. על יסוד המפורט לעיל, מסקנתי היא, איפוא, כי הנאשם לא פגע במנוח בעת שנסע באור אדום, ולפיכך הנני מזכה אותו מהאמור בכתב האישום.
ניתנה והודעה היום ג' בניסן, תשס"ה (12 באפריל 2005) במעמד ב"כ המאשימה והנאשם בעצמו.ו
אהרן פרקש, שופט